כל ילד שלנו הוא אוצר גלום.
גאוות הלב, יצירת הפאר הכי גדולה בחיינו.
אבל יש תמיד ילד אחד מיוחד שהוא ה"מורה הגדול". הוא מורה הדרך שלי, מעניק לי את אבני הדרך , התמרורים, סימני האור, הנורות האדומים.
הוא המצפן שלי והמפעיל הכי גדול של המצפון שלי.
הוא ריפלקציה מושלמת שלי כשירה הילדה, הנערה המתבגרת ואפילו לעיתים בשירה של היום.
הוא משקף לי פחדים, אתגרים, האכזבות שלי מעצמי, את כל הפגמים – של כל השלם שלי שאינו מושלם.
הוא גורם לי לסובב את המראה, לחטט בפצעים הכי תהומיים שלי, באמונות היסוד שלי, בדפוסים הכי קדומים שחתומים בי.
ועל כך אני רוצה לומר לו תודה, גם כשלפעמים ממש קשה לי מולו.
הוא מלמד אותי שיעורים יומיומיים, משמעותיים.
הוא מצמיח אותי – אני גדלה יחד איתו.
כשארפא ואנקה בעצמי, אעשה כך גם עבורו וכשאסייע לו לנקות, ארפא את עצמי.
הוא כ"כ ייחודי, נפלא וקסום. הוא שנון, חד לשון וחד מבט. כ"כ זך, תמים וטהור ואני אוהבת אותו בכל נימי ליבי.
הוא גורם לי ללמוד לאהוב את עצמי, לחמול ולסלוח והוא גם גורם לי קצת לשנוא את עצמי, לכעוס, לרתוח.
הוא בעיקר גורם לי לחשוב, לשאול, להתבונן.
להתעמת עם האמיתות הכי כנות שלי, להיפגש עם פצעי הילדות שלי. למצוא כל פעם מחדש את עצמי בתוכו ואותו בתוכי.
כשהוא מרגיש דחוי, אני רואה איך הוא גורם לי להרגיש דחויה מולו, ואיך אני דוחה דברים לדקה ה99 ואיפה אני מרגישה דחויה מול אחרים, ואיפה אני דוחה את עצמי בעצמי.
כשהוא מרגיש שלא רואים אותו, אני מחפשת בתוכי איפה אני מרגישה שקופה ואיך אני גורמת לעצמי לראות אותו יותר, לראות יותר את עצמי.
וכך המשחק הזה ממשיך לו…
ילדים זה באמת שמחה. זו אינה קלישאה. זו המהות. השתקפויות במשרה מלאה.
זו אחת ההצלחות הכי גדולות שלי בחיים האלו.
שרק יהיו לי בריאים ושמחים, ושאני דרכם אהיה כך גם…
שירה.