בימים האחרונים מטייל בגופי משפט שצף בראשי – "ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו".
ואני ,מהרהרת לעצמי – הילד הזה שיגדל, כשיגיע לבגרותו עדיין יצטרך לפחות אדם אחד שיאמין בו – הוא עצמו…
מתחזקת בי ההבנה שאני האדם הכי חשוב עבורי להאמין בי.
כח האמונה שלי בתוכי יוכל לגרום לי להזיז הרים, לחצות יבשות, להגשים חלומות אם רק אבחר בזאת .
גדלתי בבית שהאמין בי. הוריי מינפו את כשרונותיי, תמכו בי לממש את עצמי ובכל זאת בחרתי לא להאמין להם ולאורך השנים השקטתי מסביבי את כל אלה שבחרו להאמין בי והתנוונה בי האמונה בעצמי.
פתאום עלתה בי מחשבה ציורית. החיים הם פלטה של צבעים ואני זו שבוחרת איך יראה ציור חיי.
הצבעים בפלטה הם קשת הרגשות שקיימים בי.
שנים בחרתי להשתמש בצבעים מאוד מסויימים, ברגשות מאוד מצומצמים ומצמצמים. לעיתים אף בחרתי לא להרגיש ולהשאיר את הדף שלי לבן. ריק.
היום, אני מבקשת מעצמי להרגיש במלוא העוצמה, להתנסות בקשת רגשות רחבה ועמוקה יותר, לצייר ציורים צבעוניים, לצאת מהמסגרת, מהקווים, לערבב צבעים ולהוסיף צבעים חדשים לחיי, חיים יותר,
נועזים, שמחים.
בתוך הניסיון הזה אני מתהלכת בתוך קרוסולה של רגשות.
בין הרצוי למצוי, בין ריצוי למיצוי. מוצאת שהמציאות שמתרוצצת בתוכי כבר מבקשת להתמזג עם המציאות שבחוץ – לצאת לאור, להיות בהוויה של הגשמה.
אולי כל זה הינו קריאה להתחבר לילדה שבי, להשתובב במגרש משחקים חדש, לעלות על מתקנים שטרם פגשתי, לשבור דפוסים, לצאת מהקופסא, להעיז להיות אני בכל צבעיי ולהכיר בי את כל פלטת הצבעים שלי . גם הקודרים וגם השמחים.
לו רק יכולתי לפצח בהצלחה ובקלילות את קוד האמונה העצמית.
לו יכולתי באימוני הפילאטיס שלי לאמן גם את שרירי האמונה ואהבה העצמית שלי.
מאחלת לילדי שיצליחו לספוג את האמונה הטהורה שלי בהם. כך שיגדלו, יאמינו ביכולות המדהימות שלהם, בסגולות, בייחוד שבהם. שידעו לזהור בצבעם השונה, שיבחרו בבינתם את ציור חייהם המיוחד.
בינתיים, ממשיכה להתאמן. לומדת כל יום להאמין בעצמי יותר.
שירה 
