הדים של אהבה

ערב שישי, נסעתי למסיבת יומולדת של חברה בגולן.

הכביש חשוך, כשרק אור הירח ופנסי הרכב מאירים את דרכי.

טיפות הגשם מרצדות בנמרצות על השמשה , רוקדות לקצב הוישרים.

ואני, בשלי, מתמסרת למוסיקה, למילים, בשירה גדולה.

פתאום, אני רואה ששבריר של שניה מפריד ביני ובין זוג חזירים שהחליטו להרגיש את הכביש.

כשעבר השבריר, הפגוש שלי פגש בהם.

התחושה היא כמו להיכנס בקיר.

זה מחזיר אותי כ20 שנה אחורה.

צבא, קורס מדריכות כושר קרבי בוינגייט.

הרבה ממנו אני כבר לא זוכרת, אך את נוכחות הקיר שניצב איתן מול עיני כל בוקר מחדש בקורס, קשה לי לשכוח.

3 חודשים מפרכים מתנקזים לכדי מטרה אחת: לעבור את הקיר בסיומו של בוחן מסלול מאתגר במיוחד.

ולמרות, שבמשך כל הקורס, הקפדתי לאסוף אל "תרמיל שעל גבי" את כל הציפיות, הפחדים ואמונות היסוד המגבילות שלי, הצלחתי!!! עברתי את הקיר.

היום אני יודעת שהקיר היה החלק הקל. החלק הכבד, היה לסחוב על עצמי את כל התרמיל הזה…

חוזרת לחזירים…

במקום בו נשאלות שאלות, נוצרת תנועה חדשה. ואני משחזרת שוב ושוב את התקרית הזו ושואלת?

מה קורה שירה? מה את לא רואה, שצריך לגרום לו להתנגח בך?

לאיזה ניעור את זקוקה ? אולי תתעוררי על החיים שלך, פשוט תסעי, תהיי בתנועה.

ואולי תלכי כבר עם הלב והאומץ שלך גם כשנדמה שיש מלא קירות בדרך?

ואולי, אולי את לא מספיק רואה את עצמך?

החלטתי לצאת לאתגר!

החלטתי להתבונן בעצמי – ממש להתבונן בעצמי. להעמיד את עצמי מולי, בלי להתחמק.

ככה מול מראה, בפשטות, בעוצמה.

אנקה מהמראה אדים של שיפוטיות.

אנער מהמראה עדים של ביקורתיות.

אביא אל המראה הדים של אהבה.

מבטיחה להתבונן בי ברכות, בחמלה, גם בפגמים, בקמטים ובכל מה שהזמן אסף לו בדרך.

אני קוראת לזה אתגר עם כוונה בלב שזהו עת-גר.

כי הגיעה העת לגור בתוך גופי בהשלמה ובאהבה.

להתבונן במראה ולהגיד לעצמי כמה שאני מדהימה, אחת ויחידה, מוכשרת ומלאת ניצחונות.

אז החלטתי שהאתגר יהיה 8 ימים למשך 3 דקות ביום.

3, כי אם ממשיכים לצייר את קוי המתאר של 3 יוצא 8.

ו8 ימים כי אם נניח את ה8 לנוח על צידו, אז זהו אינפינטי, ובא לי לצאת עם העתגר הזה למסע אינסופי, מרגש, מסקרן ומתחדש.

אז אני אורזת את הפוסט הזה באריזת צלופן ומגישה אותו כמתנה לכל מי שבוחר להצטרף אלי,ולשתף אותי בכך.

תודה

שירה