שבוע שעבר הייתי בחדר בריחה עם משפחתי.
לכאורה הכל התחיל "חלק" עד הרגע שגיליתי שרצה אלוהים( באותה השעה היה זה מדריך החדר) ומצאתי עצמי נעולה בתוך חדרון בדמוי שירותים, בעלטה מוחלטת.
היו אלה רגעים קצרים אך ארוכים כ"כ בהם שהיתי בחוסר אונים בחושך, שומעת את ילדיי צורחים וגם את מחשבותיי וידיי כבולות מאחורי דלת ובריח.
אחרי שהתעשתנו והבנו שחלק מהמשימה כוללת " חילוץ " שלי, נרתמנו כולנו לעניין.
לאחר שלל מאמצים והדרכתו של "קול האלוהים", קיבלנו אישור וקוד הפיצוח הועבר לידיי דרך חריץ הדלת כשלבסוף הצלחתי לפצח את הקוד ולשחרר עצמי מהחדר.
אחרי שבוע נפלו עלי אסימוני התובנות.
החיים במקרו הם סוג של חדר בריחה.
מלאי מסתורין, חוסר וודאות, משימות, מרוץ של הזמן ושיתופי פעולה.
מסרים וקודים נזרקים אלינו ללא הרף ומכל עבר, ולעתים אנחנו מבחינים בהם ובוחרים לתפוס אותם ולהשתמש בהם ולעתים הם מתאדים באוויר או עושים טרנספורמציה ומגיעים אלינו בצורתם החדשה.
אני חושבת שככל שאנחנו מתקרבים לעצמינו, קשובים לקול הפנימי, לאינטואיציה, נמצא בנו את הפניות להתבונן, להבחין ולנצל את המידע שמגיע לעברינו.
בתוך המסע הארוך בחדר הבריחה הפרטי שלי ובחיפוש אחר "מה בא לי" ומה אעשה כשאהיה גדולה, לבשתי על עצמי מלא תחפושות.
החלפתי חליפות וכובעים, התמדתי בלמדוד במידתיות, מיינתי מינונים ותפקידים.
ברחתי מהזדמנויות, מלקחת אחריות, מלהתמודד, מ"לנצח את המשימה"…
היו ימים ארוכים שישבתי וחיכיתי שמישהו ידפוק בדלת, ימשוך אותי החוצה אל העולם הגדול ויגלה לי ולכולם כמה אני מוכשרת, ייחודית וזוהרת.
הרגע הזה בחדרון פצפון, באפילה מוחלטת המחיש לי את ההבנה שרק אני אהיה זו שאפתח לי את הדלת החוצה והכוח לפיצוח קוד האושר שלי הוא בהכרח בידיי.
ובאין המקריות, לא סתם בחר בי המדריך להינעל בתוך חדר חשוך. הייתי זקוקה למראה הזו כדי לקחת אחריות ולהבין שאני מסוגלת.
שאני יכולה לפרוץ את הגבולות שאני מגבילה לעצמי. שבעזרת יצירתיות, יציאה מהקופסא, שום חושך בעולם לא יחשיך את אורי.
יש ימים שאני מרגישה כמסתובבת בתוך חלל גדול מעורפל ומבלבל בריחותייו .
רגליי מדשדשות בתוך בוץ שלפעמים יכול להיות חלק ונעים ולעיתים טובעני ותובעני.
מדמה את הצומת שבה אני נמצאת לציור הילדים בו רואים את החיה במטושטש וכדי לזהות אותה ממש, יש לעקוב אחר המספרים ולחבר את הנקודות.
אני כבר רואה את הארנב, ממש יכולה ללטף אותו עם חמלתי, להתחבר לילדה שבי, להחזיק בליבי את כל נקודות הכוח והאור שלי ומה שנותר עכשיו הוא להגיע לרגע בו כל הקווים יתחברו והתמונה תתבהר.
האר-נב יהופך להר-לב וכולי אתמלא בחלקיקים של אושר 
שירה
