הזמן איכות הזה, ביחדנס, הוא תמיד פתח עבורי להתבוננות ושאלת שאלות.יש בי צורך לעשות סיכום ובחינת " עמידה במשימות" וביעדים שהצבתי. התבוננות בדינמיקה, בחוויות שנצברו. מה הספקנו, מה לא. איך הרגשתי, מה היה לבל ההנאה?

הקיצר הקמתי אתר חפירות…

בשבוע הזה כאן בארץ היו הרבה "סופים" שלא הגענו אליהם.

סיום שנת לימודים של ערד.

מפגשי סיום חוגים של הבנים.

סדנה שרציתי לעשות.

מפגש סיום להקה במועדון הלביאות. ובטח עוד כמה ששכחתי..

ואז התחדדה בי ההבנה שאני מסתובבת בתוכי עם תחושת fomo גבוהה.

(פומו =חרדת החמצה. החשש לפספס חוויות מהנות שאחרים חווים)

שמתי שקיימת בי תחושה פנימית שבה אני תמיד מחמיצה משהו.באותו הרגע, יש משהו אחר חשוב שאני מפספסת.

גם אם אני נמצאת במקום הכי מהמם בעולם, התחושה הזו עדין זורמת בדמי.

לא בוכים על חלב שנשפך?! אז זהו, שלא רק שבוכים על חלב שנשפך, בוכים על חלב שהחמיץ!

וזה גורם לי להחמיץ פנים.

להרגיש ח-מיצות רגשית – להיות בחוסר מיצוי.

זו תחושה שאותי ממש מתסכלת.מכרסמת.

והלב נקרע מהבחירה הכנה להיות נוכחת. לחיות את הרגע. את מה שקורה כאן ועכשיו.

להיות שלמה, בהשלמה אל מול אוטוסטרדת כבישים מסועפים, עמוסי מחשבות על כל מה שאני לא נמצאת בו ברגע הזה.

אם זה לא מספיק. נוסיף למתכון המשובח, את טעם הקנאה שאני גדושה בו, וקערת החלב שהחמיץ, קיבלה שדרוג ארומתי …

אז החלטתי לשפוך את החלב לכיור ולנקות עם אקונומיקה רגשית.

החלטתי להפוך את הקערה על פיה ולשנות את האנרגיה שלי מ"פומו ל" פימו"!!!

(פימו = חומר גלם נוח ורך לפיסול ויצירה. דומה קצת לפלסטלינה).

הפימו הוא זיכרון ילדות שלי.

הוא מגיע בשלל צבעים מרהיבים. נעים למגע, מתמסר,נעים למגע, גמיש, זורם, עמיד בחום- הקיצר, כל מה שבא להיות

אז רכשתי לי באינ(ט) ר-נט הפנימי שלי שעון דופק תודעתי.

קצת כמו השוליים הצהובים בשולי הכביש שמרעידים את הרכב בכל פעם שנוגעים בהם.

שעון שידע להתריע לי שזזתי מהסנטר שלי.שירעיד לי את שולי הלב שלי. כשאצא מ-זון הפימו שלי.

וכמו נינג'ה שייקר מקצועי, הוא יבוא ויגיד לי: הי שירה, תחזרי למרכז הנתיב שלך.

תמצאי את קו האמצע שלך. זה שמחבר אותך לרגע זה, להנכחה הכי מיטבית שלי. להודיה, להשלמה, קבלה. שמחה, התרגשות .

ומידי פעם, השעון הזה גם ישחרר לגופי פולסים של התמסרות, קלילות, זרימה וחדוות יצירה .

אז מודה לעצמי על התבוננות.

על פגיעות. כנות. חמלה.

על נגיעה בעצבים חשופים.

על קבלה וחיבוק עצמי, עצמאי.

על רגעים של קסם.

על הכרה והשתקפות של צבעי פימו זוהרים

שקיימים בתוכי

שירה

בתמונה: שוקו חם בהרי הדולמיטים.

ללא ספק, רגע של פימו…