הלוויה.

ה – לווי – ה – פתאום ראיתי בראשי את המילה הזו,שבה המילה ליווי "כלואה" בתוך שתי אותיות ה' האלוהיות. כך התחבר לי לתמונה רחבה בה כשמלווים אדם בדרכו האחרונה, אלוהים מתבונן ומלווה מלמעלה.

ושם, מעבר לכאב העצום והבלתי נתפס שבאובדן מה שהכי נכח שם עבורי היתה התחושה החזקה שהוא היה אדם כ"כ משמעותי בחייהם של המון אנשים.

בהספדים, סיפרו על איש של אהבת חינם ואהבת הארץ. על הפשטות שבחייו.

הנחישות והעוצמה מול הרכות וההכלה, הענווה והנתינה העשירה שהיתה בו.

נדהמתי והתרגשתי לשמוע שהוא נגע בכ"כ הרבה, נחתם בליבם וישאר שם לעד, ממש כמו צלקת.

זה טלטל אותי. המשיך איתי לאורכו של כל היום.

נתמלאתי עצבות.

בכיתי מתוך כאבם ובכיתי גם קצת עם עצמי.

כחלק מהשאלות הגדולות שמלוות אותי בחיי, אני שואלת הרבה על המשמעות שלי וכמה אני משמעותית עבור אחרים.

לא יכולתי שלא להתעכב במחשבותיי אחר מידה זו.

בעודני כאן, בחיי, עד כמה אני נוגעת בליבם של אנשים? עד כמה אני מאפשרת להביא את עצמי כמו שאני, ללא קליפות והגנות? עד כמה אני נותנת מעצמי ללא תנאים וציפיות? עד כמה אני חולקת ומחלקת את הידע שאצור ועצור בתוכי.

קולן של התשובות לשאלות אלו לא היה נחרץ, אך היתה בהן ערפיליות נחרצת.

הרגשתי אכזבה מעצמי. עד כמה אני עדיין נתלית בהזנת הסביבה כדי להתמלא בחיוניות ונוכחות.

הרי כבר עשיתי דרך נפלאה בה אני לומדת למלא את עצמי מבפנים ועדיין, עדיין כ"כ זקוקה לרשת הזו כדי להרגיש בטוחה ושלמה.

אז איך מעלים משמעות אדם בפניו?

לו רק היה כדור, קפסולה מלאה בתוכה באהבה וערך עצמי,שניתן לבלוע ותוך דקות היא מתחילה לזרום בדם, להתפזר בגוף ולמלא כל חלקה ריקה מאהבה. כמה נעים זה יכול היה להיות…

ולמה כ"כ חשוב לי להרגיש חשובה בפני אחרים? להרגיש בעיניי רוחם משמעותית, נזקקת, אהובה? מדוע כ"כ חשוב לי להרגיש שאשאיר חותם, כאילו שזה חלק מהרכב החמצן התאי שלי, ובהיעדר תחושת המשמעות, לא אצליח לנשום.

אז נושמת, ונושמת…

מחבקת גם את הכמיהה שבי, החלקים שאני פחות שלמה בהם בעצמי, אלו שחוזרים אלי שוב ושוב, משתקפים ומבקשים כנראה לגעת עמוק יותר.

ובכל זאת, תודה לכל מי שאני משמעותית בחייו וגורם לי להרגיש כזאת.

שירה

תגובה