הבת שלי חזרה מהטיול שנתי ופנינה בפייה:
"אמא את יודעת, הלכתי מלאאאא בטיול הזה.
(כפרה על הבת הלא ספורטיבית שלי 
ורק אלוהימה יודע מה זה מלא)
היא ממשיכה:" כשהתחלנו את המסלול ראיתי הר עצום שנראה רחוק שנות אור ממני.
ובסוף היום, לא האמנתי כשגיליתי שאני עומדת עליו! ".
באותו הרגע הרגשתי כאילו היתה בידי שרשרת פנינים ולפתע היא נשמטה על רצפת פרקט וכל הפנינים התרוצצו בנמרצות ובכבדות ויצרו אדוות של הדים עמוקים שהדהדו בראשי שעות ארוכות.
פתאום הבנתי שאני כבר תקופה ארוכה מסתובבת עם כמיהה עזה ליצור משהו גדול /לטפס על הר מפלצתי…
ושם כמובן 
יחכו לי במחיאות כפיים סוערות, במופע אור קולי מרהיב. זיקוקי דינור נוצצים ישתוללו באוויר וירח אחד צחור שהתמלא במיוחד לכבודי.
וההר הזה? מה הוא בעצם עבורי?
איזשהו יעד, מושג (או בלתי מושג) אין לי ממש מושג. אולי הוא הדרך שלי להגשים עצמי בהכי טוב שלי.
אולי השאיפה שכל הזמן אעלה בי קומה-בהתרגשות, בשמחה, בתובנות, באהבה, בהתמסרות ובנתינה.
היום אני יודעת לומר שכבר עליתי על המון הרים וכבשתי בתוכי הרבה פסגות.
אני זוכרת את הוצאת הפוסט הראשון שלי.
לקח לי חודשיים לבנות אותו בראשי, עוד חודש להעלותו על הכתב ועוד שעות לאזור אומץ כדי ללחוץ עם יד משקשקת על "פרסמי".
ומאז, כבר כתבתי עשרות פוסטים.
כל אחד מהם הוא הר(הור) ענק עבורי!
תובנה ששקעה בי, אבנים שהזזתי בשביל(י) ועקבות צעדיי שהשאירו את חותמם במסע שלי.
אז מה שאני באה לומר…
המון פעמיים יש ציפייה להגיע לאיזשהי פסגה גבוהה ובעצם אנחנו לפעמים כבר צועדים בה מבלי ששמנו 
.
בעיניי, מה שחשובה היא הדרך.
הדרך להר.
הדרך היא החיים עצמם, היא הכאן ועכשיו.
המעידות הקטנות בקצה ההר, האבנים שהדרדרו כתוצאה מכך וסללו לנו דרך חדשה.
הדרך בה נצעד בדרך היא החשובה.
באם נדלג בה, נתמהמה, נצעד עם כוונה. בנוכחות, מבחירה, בעוז, בחמלה, בקלילות ובאומץ.
והרגע הזה שאת שמה לב פתאום שכבר עלית על ההר, את כבר דורכת עליו, הוא רגע מכונן.
ותודה על כך לערד הבת שלי על התבוננות ברגע כזה.
שירה
