הקינאה שלי היא כמו כינה בשערי
אם תמונת דם היתה מציגה רגשות אז רמות הקינאה שלי בדם לגמרי יוצאות מגבולות "טווח הנורמה".
וככינה – כמו מוצצת את דמי, יונקת, שואבת ממני אנרגיה. מחרחרת ריבים עם עצמי, מוציאה אותי מאיזוני.
כך אני זוכרת עצמי מגיל צעיר.
אני יכולה לקנא בכל דבר ובתוך שניה אחת.
בחתול ברחוב, בעובר אורח, בהכל …
אני מאמינה שאם הייתי חולפת על פני ברחוב, הייתי מקנאה גם בעצמי 
.
וכמו שאני לובשת מעלי בגד, כך אני מלבישה את "סיפור הקנאה שלי" על כל אדם.
בונה מסביבו מגדלים באוויר. מאדירה אותו, מגדילה את הצלחתו בראשי כך שהקינאה תוכל להצדיק את קיומה.
אני מזקקת דרך משפך ורוד וזוג עיניים מיטיבות את אסופת ה"נתונים" לכדי מבחנה אחת זוהרת.
במבחנה זו אני מבחינה ובוחנת בקפידה. בוחנת אותה מול נתוניי שלי.
וכך נכנסת לתמונה ההשוואתיות.
היא בכלל מכרסמת בחוסר חמלה. נוגסת באכזריות בתאי האהבה העצמית שלי.
לו רק יכולתי למנות בחיי שירה שממש אוהבת אותי להיות שומרת סף גופי, וזו תלחץ על באזר ההתראות שלי בכל פעם שהקינאה וההשוואתיות מתגנבות החוצה מהטווח שלהן.
אפשר שהקינאה לא תהיה כינה?! אולי כלב? דולפין? שפירית?
אז בואי קינאה, תני לי יד. אני מזמינה אותך להצטרף אלי למסע, מציעה לך את חברותי הכנה,רק בבקשה אל תביאי איתך ביקורתיות ,השוואתיות. אולי תביאי נקודת מבט שונה? אולי נצליח יחד למנף את הקנאה להשראה?
חבקי אותי עם כל פגמיי, תאהבי אותי כפי שאני. בפשטות, בחוסר המושלמות שלי.
וכך, בהזמנה זו, אני צועדת אט אט ,בבייבי סטפ. מתהלכת באיטיות לעברי.
כן, זו אני שראויה ומגיע לי לראות בי את הטוב.
זו אני שלומדת להיות שמחה בחלקי, שמודה ומוקירה על כל היש שלי.
אקח אותך קינאה לטיול איתי ואראה לך כי סה"כ טוב פה בתוכי.
אדרבן אותך למנף אותי למקומות בהן תיתני לי דרייב, מוטיבציה להשתפר, להיות טובה יותר, קודם כל בפני עצמי.
יאללה, בואי.
שירה 
בתמונה שצילמתי ממטבחי : כשאני באוירת אהבה (עצמית) הסביבה נדבקת…
