רחמים עצמיים.

אני רוצה לשקוע בביצה טובענית, בבור חול תובעני המורכב ממיליון טיפות של רחמים עצמיים.

אמנם, המים עכורים וקרים ולא מזמינים בכלל, אבל לרגע אחד, אולי שניים, פשוט בא לי לשמוט הכול ולהרפות אחיזה.

כבר תקופה ארוכה, אני כותבת פה את עצמי, לעצמי. מרימה לי, מרימה אותי.

ואני מרגישה שאכזבתי את הלב שלי. הבטחתי לו אבטחות שווא.

לריצת בוקר של יום חמישי, הצטרפה אלי גברת רחמים עצמיים.

הסתכלה אלי ואמרה לי בואי, הצטרפי אלי.

הדמעות החלו לזלוג על פניי, נמהלות להן בזיעתי. והייאוש, כמו שמיכת חורף רכה, החל לעטוף אותי, להשחיר את ראייתי.

אחרי כמה דקות, בשיחת ועידה רבת משתתפות, הצטרף פאנל מכובד: גברת ביקורתיות, מרת השיפוטיות, מיס פרפקט ושרת ההלקאות. ברגע האחרון (תודה לאל) מצטרפת להגנתי, מיס מלכה. זו שלא נותנת לשרה להלקות אותי.

הדיון נפתח והמילים מתחילות להיזרק לחלל האוויר. בראשי.

גברת שיפוטיות: את פתטית! מה כ"כ קשה לגלות מה את רוצה? איזה מן בת אדם את נטולת חלומות?

גברת ביקורת: קומי כבר יא פחדנית או אולי יש לומר עצלנית? תזיזי את עצמך. תעשי משהו.

מיס פרפקט: אבל הי, תבדקי אם זה בכלל משתלם לך, ואם את מתכוונת להצליח בזה. אחרת עזבי, תחזרי לפינה שלך, אין לך טעם להתחיל אפילו.

שרת ההלקאות: את כזו צבועה, מפזרת פה מילים חזקות לאוויר ואת, את בעצמך לא עומדת מאחוריהן.

ובכלל, כמה זמן אפשר להסתובב כך אבודה? באי וודאות?

אני: את צודקת. האמת שכבר נמאס לי לקדוח לעצמי בראש עם שאלות ולשמוע את אותו המשפט שוב ושוב: "אני לא יודעת מה אני רוצה".

מיס מלכה: רגע, שירה, תנשמי,הכל בסדר. את טובה, את נהדרת. תראי כמה יש בך. קחי דברים במשקלם. את לא מוותרת לעצמך. שואלת, חוקרת, מתכוננת. את תראי, זה יבוא…

גברת ביקורתיות: מה יבוא נשמה? אם עד עכשיו זה לא בא? את כבר שנים ככה..

שרת ההלקאות: את מבזבזת את עצמך לחלוטין. האתמול כבר לא יחזור. ועכשיו, אין לך כלום. אז מה יביא לך המחר?

זהו, הגיע הרגע הקריטי בריצה – העלייה הסופית. אני כבר באפיסת כוחות מהפאנל הזה ואני מרגישה איך הקולות שמשתלחים בי, מכריעים את מורלי. לאות חיזוק האגו שלהם והצדקת קולם, אני נעצרת באמצע העלייה. חסרת אויר ומלאת בושה.

שרת ההלקאות: נו את רואה, אפילו לסיים משהו אחד קטן את לא מצליחה. תגידי, מה כבר יצא ממך?

מיס מלכה: הי גברת, תתרוממי. את לא מוותרת. את יכולה. זה קטן עליך.

אני ממלאה את ריאותיי במרץ ומרוקנת מהן את האכזבה וחוזרת לרוץ. ספק ריצה, יותר הליכה , כמו רודפת אחרי עצמי, סיימתי את העלייה.

את הפוסט הזה כתבתי לפני 3 ימים. ולמרות שהבטחתי לעצמי שאכתוב כאן הגיגים לשבת, הרגשתי שאיני מסוגלת. החלטתי שאיני כותבת מתוך מאמץ והתנגדות ושחררתי. גם את האשמה.

במקום זאת, בחרתי לפתוח את השבוע, במקום לסוגרו.

ומה אני רוצה לומר לסיכום?

יש משהו נעים בלשקוע ברחמים עצמיים וזו ההבנה שאני גם יכולה לצאת מהם. וגם לדעת שכל פעם הבור הביצתי, השדוני, הוא קצת פחות עמוק ומשקיע.

השדות תמיד יהיו בראשי. להיאבק בהן הרבה יותר מעייף מלקבל אותן. הן תמיד ירצו להשמיע את קולן בדעתנות יתרה. תפקידי הוא בעזרת יועצות ותומכות נלהבות, להוריד להן ווליום ולהגביר אותי.

אז החלטתי לשנות קצת את השאלה היומית שלי, מ-מה בא לך שירה? ל- מה בא לי שיבוא אלי? שיבוא ממני.

שבוע מבורך,

שירה