בוקר יום שלישי. קפה קר ביד שמאל ויצאתי לדרך לפגישה חשובה. מוסיקה מתנגנת ברקע בעוצמה ואני כל כולי איתה – משתפת פעולה במסגרת המגבלות.. .
פתאום בהיסח דעת, איבדתי שליטה בכביש ובמשך שניות ארוכות הייתי בנתיב הנגדי.
אחרי שאיבדתי עשתונותיי ואולי אף גם כמעט איבדתי את חיי, עיבדתי את שקרה.
נתתי לדברים לשקוע כדי שאוכל להציף אותם ולהתבונן.
רב שנות חיי נסעתי בנתיב ה"נכון" – הנוח.
חיפשתי בו את הדיוק, הטכניקה, התבניתיות, היציבות, השלמות.
לאחרונה אני כבר נעה באי נוחות באזור הנוחות שלי.
כנראה, הייתי צריכה לסטות לרגע מהנתיב שלי כדי להבין איך זה מרגיש לנהוג נגד כיוון התנועה – לשחות נגד הזרם.
גופי רעד – חשתי זעזוע מטורף. מרגיש כמו רגע כזה שהראש יוצא מהמים שניה לפני שנגמר לו האוויר.
שום דבר אינו מקרי. ליתר דיוק, הכל קורה בזמן הנכון לו, זו רק אני שצריכה לסמוך על היקום שהכל משתבש לטובה.
הייתי זקוקה לניעור, התעוררות.
בדרך חזרה מהפגישה נסעתי באותו הכביש. נסעתי דרך הפחד, ליטרלי – היה לו ריח של צבע טרי.
הייתה זו נסיעה ממש מרפאת, משחררת.
עלו בי כמה תובנות.
הבנתי שלפעמים הפחד משתק אותי ולפעמים הוא משרת אותי ולעיתים הוא גם מחזיר אותי לסורי – לנתיב שלי.
הבנתי גם שמותר לי לטעות כי זה אומר שניסיתי. מותר לי לסטות ,ללכת בנתיב הנגדי, לאבד שליטה ולאבד כיוון , לקחת סיכונים.
בסופו של אותו שבוע קיבלתי מתנה בהפתעה-צניחה ממטוס.
חותמת שחתמה את הסופש בסימן איבוד שליטה – וסחרור חושים.
הרגע הזה שקפצתי מהמטוס הרגיש כמו צנחתי לתהום של אויר וגיליתי שנשארתי בחיים.
אחרי שסיימתי לצרוח את נשמתי פקחתי את עיניי, פערתי את פי והתמסרתי לקסם. נשמתי עמוק ושאבתי אלי כל פיסת חמצן שנגעה בי וינקתי אותה לזיכרון התאי שלי.
הריקוד הוא חלק נכבד מהזיכרון התאי שלי. עד כדי כך שקיעקעתי אותו על עמוד השדרה שלי.
הוא מכיל את החולשות, החוזקות, הנפילות וההתרוממויות שלי.
כשהפסקתי לרקוד הרגשתי שאיבדתי שליטה בהמון אספקטים בחיי. היום אני מבינה שהריקוד הוא התיקון שלי.
פתאום הבחנתי במילה ריקוד – רי קוד ובאנגלית- re code. זו הדרך שלי לעשות ריסטרס, לעשות קידוד מחדש.
הריקוד הוא כנראה הדרך שלי לפצח את הקודים שלי.
לצלול אל מעמקי נפשי ולאסוף את כל האלגוריתמים שלי לכדי מקשת זהב אחת.
לעדכן גרסה, אולי אף לשנות תוכנה, לעבד את ההרד דיסק (הרט דיסק)…
אולי אני זקוקה לעשות הכל הפוך ?, לנסוע בנתיב הנגדי, כמו בכתב מראה וכך אוכל לראות את ההשתקפות של עצמי ביתר בהירות.
בא לי לראות איפה אני מכניסה את הריקוד לחיי ואיפה הריקוד שלי יוצר שירה אחרת, שפה חדשה, בשורה.
היכן אני מכניסה גמישות ותנועה לחיי ואיפה אני פוגשת את הזקיפות, היציבות, הטכניקה, המקצועיות.
מתי אני בוחרת לאפשר אילתור, שובבות וזרימה ואיפה אני פוגשת בי את היכולת לדייק, להדק, להתארך.
אז אני בוחרת לשחרר שליטה ולחפש את בדיוק את חוסר הדיוק.
אני בוחרת להתבונן בחמלה במקומות שאני מטושטשת ולא מפוקסת ואני בוחרת לרקוד בעוצמה מבלי לדעת מראש את צעדיי.
במהלך הצניחה השחזתי את כנפיי, לכמה רגעים הייתי ציפור שהרגע למדה לעוף.
עכשיו משעשיתי זאת אני יכולה לעוף על עצמי.
שירה.
בתמונה הראשית: אני והקעקוע שלי רוקדים עם דגים 🙂
