שורה ראשונה, באמצע.

כשהתחלתי לרקוד לא ידעתי מה יהיו ההשלכות שילוו אותי עד היום.
זה לא היה עוד חוג בלט חד שבועי. זה היה חלק ממסע חיי. חלמתי ריקוד. נשמתי ריקוד. לא ידעתי משהו אחר.

ככל שגדלתי בשנותיי כך גדל בי הרעב להצלחה כרקדנית..

בגיל 6 כבר רקדתי 4 פעמים בשבוע עם מורה נוקשה שהלך עם סרגל בידו וייחל לי גדולות בתחום..

נכנסתי ללהקת מחול וכשהייתי בת 10 כבר טסתי לבדי לשבועיים לסיבוב הופעות. אימאללה….

אני זוכרת את החודשים סביב בניית מופע. את החזרות האינסופיות. את הלחץ בחזה, את המתח הקר באויר – כולנו מחכים בשורה וכל תפילותיי מתנקזות לבשורה אחת -האם אקבל סולו ובאיזה שורה אעמוד במופע. זהו, כאן הכל מתחיל ומסתיים. כמה צר היה עולמי. כמה רחב היה בי הפחד. התגבר שנים על גבי שנים.

אחרי הופעות, עם אדרנלין מטורף, אמא הסתובבה כטווסה גאה מאחורי הקלעים ולחשה לי באוזן : היית הכי טובה. היית הכי יפה.

כוונותיה היו טהורות אבל כל לחישה כזו נגסה בעורי, כרסמה בתוכי גושים של רעל תחרותי ואמביציה בלתי פוסקת להיות תמיד הכי…

וכך בניתי לעצמי מערכת הפעלה משוכללת שבנויה ממדידת תוצאות מנוכרת. כל תנועת גוף הייתה מוקפדת. כל מילה הייתה במקומה. הפכתי להיות מערכת משומנת בה הכל היה טכני, מוחזק ומהודק עם מטרה אחת מקודשת: להמשיך להיות תמיד בשורה הראשונה, באמצע.

כשסופסוף הגיעה הצבא ו"גאל" אותי מהריקוד חשבתי שגם אגאל עצמי מחיי רדיפה פרפקציוניסטים אבל בעצם כבר היה מאוחר מידי. הוא כבר השתלט על כל תא בגוף שלי.

30 שנה אחרי. קיבוץ. ריקוד שבועות. כמובן שארקוד, הרי זו הזדמנות פז להרגיש שוב בשורה הראשונה.

אמממממה, הגענו לשלב העמדות ואני הועמדתי בשורה השניה.

פחחח, חשבתי לעצמי. תגידי גברת השתגעת? את לא יודעת מי אני? אני שירה, הבחורה מהשורה הראשונה!!

זה גמר אותי. לא יכולתי לשאת את העלבון והכעס שלי. מאותו רגע הריקוד הפך לחוויה של סבל מתמשך.

תוך כדי לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות שבגילי המופלג הרדיפה הזו עדין לא ברחה ממני.

ועכשיו אני גם מתמלאת בושה שאני חושפת כך את השריטה המטופשת שלי לעיניי כל.

בשורה התחתונה, מה כל כך מושך בשורה הראשונה??? מה רע בלהיות בשורה השנייה? וכמה עוד אפשר לרדוף אחרי התחושה המשכרת, המשקרת וחסרת השחר של להיות הכי טובה.

הבוקר יצאתי לריצה. אני מודה שהראש שלי מתחיל להתמכר לחוויה. זה הזמן המזוקק בו המחשבות שלי רצות לקצב הרגליים ומתחולל שם קסם בלתי מוסבר. אמנם, הגוף שלי עדין אומר לי לפעמים, עזבי אותך שירה, שימי מים לקפה ותקראי ספר, אבל הראש, לפעמים הוא המנצח במאבק הבלתי פוסק הזה.

החלטתי היום שאני מגבירה מהירות. מדדתי זמנים ויצאתי לדרך.

בנקודה בה אני מסתובבת במסלול בחזרה לכיוון הבית, בדיוק הגיע מולי עוד רץ. נתתי גז אבל הוא, עקף אותי בכלל בלי למצמץ.

מה קורה פה? איך זה יכול להיות? אני נותנת את כל כולי, בטוחה שאני פה בשיאי והוא פשוט משאיר בי אבק. ככל שהגברתי את מהירותי, כך דמותו התרחקה מעיניי. היה זה רגע של סדק במוטיבציה. איך יכול להיות שברגע אחד שאדם זר נכנס לי לפריים כל תחושתי מתערערת . רגע לפני עפתי על עצמי כשהבנתי שאני עומדת מדהים בזמנים.

הרגשתי שבא לי להרפות, לשחרר ומסתבר שכך גם חשו שרוכיי כשנפתחו לפתע והכריחו אותי לעצור ולקושרם. כשהתבוננתי שוב באופק, הדמות שלפני כבר נעלמה לחלוטין.

זה סטר בפניי. תמיד יהיה מישהו שירוץ לפני, ומה נותנת לי ההשוואתיות שווא הזו .לאן היא מקדמת אותי? נראה לי שרק לאבדון. מרוב שאני עסוקה כל הזמן במי שנמצא צעד לפני, אני שוכחת לפעמים לראות אותי. לחגוג את עצמי, לפרגן לי.

מימני בדיוק עברו חבורת רוכבי אופניים כשבניהם כרות בשתי רגליו שרכב עם ידיו. הרגשתי דמעות בגרוני.

האיש הזה, נטמע בין רגליים רוכבות, לא מוותר לעצמו, לא מתעסק במגבלות שלו, מתחזק את החוזקות שלו.

ואני מרטשת פה את עצמי במחשבות חסרות רחמים.

נכון, תמיד יהיה מישהו לפני. אבל יש לי את הקצב שלי ואף אדם לא יהיה אני.

לא ינשום בשבילי, לא ירוץ עבורי, לא יגשים אותי.

אז עד מתי אשב ביציע של חיי?

עד מתי אמשיך לכלוא בתוכי חלומות ממורמרי הגשמה?

האם אפשר כבר לשחרר את הרדיפה הזו להיות במרכז המופע? להתענג על השוליים, להיות הקהל של עצמי. למחוא לי כפיים על צעדים קטנים, על טיפות של אומץ, על השלת מגננות, מנגנונים פגי תוקף.

מה איתך? איפה את/ה יושב/ת במופע חייך?

שבת שלhome פנימי.

שירה