שירה חדשה, מתחדשת.

כל השבוע אני מנסה לפגוש את הדף . להקיא מתוכי את כל העומס (הטוב) שמתרוצץ בראשי ולא הצלחתי.

הראש היה גדוש מידי מכדי לפגוש דף ריק.עלי

השבוע שהיה:

*עשיתי אתגר שנה קוונטית בניצוחה המדהים של Carmel Egger

*עתגר שלי- התבוננות במראה 3 דקות ביום

*מפגש שבט מרטיט לב של מועדון הלביאות של סמדר מילר .

*מפגש מלא כוונות של חודש שבט עם מיכל כהן שמחה .

* חקרתי מהו האיקגאי שלי.

*הקשבתי לפודקאסטים מרתקים של Matan Hakimi.

*הייתי בובינר מדהים של Eitan Azaria במועדון הביולוגיה של האלופים.

*עשיתי לעצמי אימון פילאטיס ארוך.

*הייתי אמא!!!! לילדה חולה וילד בבידוד

*נסעתי לחיפה למשהו מרגש שאני מבשלת..

הכנתי קינוחים למסעדה פלוס משכורות פלוס מע"מ.

כן, אפשר לומר שאדון "עמוס" נכח רגשית בשבוע שלי

לסיומו, החלטתי הבוקר לצאת לאימון.

בזכותה של תמי אלקובי המעלפת שליוותה אותי בדרך, קיבלתי משימה: אימון עליות בתל קציר. עליות, כי אני נותרת ללא אויר בסיומה של עליה וגם כי אני זקוקה לאימון מנטלי של עלייה עצמית, עצמאית.

תמי הוסיפה: "כשאת מגיעה לרגע שאת לא יכולה יותר, את עושה עוד פעם אחת. לא הגזימה בכלל הגברת החוצפנית הזו.

הכנתי את עצמי לאימון קורע. חימשתי את עצמותיי בעוצמה. המוזיקה קבעה את הקצב ברגליי, השמש פירגנה בנוכחותה, הרוח הקרירה דחפה אותי בעליות,ותפאורת הטבע היתה רקע מושלם למופע הזה.

חשבתי לעצמי. בטח אעשה זאת 3 פעמים ולכן התכוננתי ל4.

כשיצאתי בפעם ה4, הרגשתי שאני מצויידת בכוחות על, אני יכולה להמשיך ככה שעות ואז התחלתי "פשוט" לרוץ.לרוץ זה ממש לא פשוט לי…

ופתאום זה הכה בי, כל התסכול, הכעס העצמי התנקז לגרוני ופרצתי בבכי.

אלוהיי, כמה אני לא מפרגנת לעצמי, מצמצמת, מקטינה, וכמה תחושת המסוגלות שלי צרה.

הישרתי מבט בין הדמעות המלוחות והחרמון נגלה לעיניי.

איך לא ראיתי אותו קודם, שאלתי את עצמי. הרי אני דורכת באותה נקודה כבר 4 פעמים.

הלבן המפלצתי הזה, הכחול העמוק של הכנרת, הירוק הבוהק הצומח הכל התמקסס כמו שייק משכר ואני, ממשיכה לבכות.

זה מדהים איך פתאום כשהגוף מרגיש שהוא יכול, הוא מצליח לראות דברים שלא ראה דקה לפני….

את האימון סיימתי אחרי שעה ו45 דקות. ו 8 פעמים של עליות וירידות. 8!!!

מסקנות: הירידות קלילות יותר, הן הזמן לשחרור מנטלי, להרפיית השרירים, זמן לקחת נשימות עמוקות, למתוח ידיים ולהתבונן לשמים לתפילת הדרך העולה..

כן, העליות קשוחות, השרירים כבר כואבים, הדופק מתקשה לעמוד בקצב, הנשימה קצרה וכבדה.

לא קל להלך בתהומות, לשהות בתוך כאב לב, לחטט בפצעים, לחוות אכזבות, חרדות אבל חשוב לזכור שבסוף תמיד תגיע "ירידה". זו שתפיג כל סיב של רגש מתוח, תפורר אנרגיה מכווצת המבקשת להרפות.

זה היה אירוע מתגלגל ומכונן. נשבעת!

ובנימה זו לאור שנה אזרחית חדשה, אני יוצאת עם שירה חדשה ומנכיחה כאן את השמחות העתידיות שלי בזמן הווה:

1. אני רוקדת בהלימה למה שהנשמה שלי כמיהה ולא אכפת לי מה יגידו, מי ראה.

2. אני שרה, גם באמצע הרחוב, סתם כי בא לי ולא אכפת לי עד כמה אני נראית מטופשת.

3. אני אומרת לילדים שלי יותר, כמה אני אוהבת ומעריכה אותם.

4. אני משתעשעת עם הדמיון והופכת אותו למציאות. בוחרת, עושה, אומרת, מנסה, צועדת.

5. אני חוצפנית,אבל ממש חוצפנית, במובן הטוב של המילה…משמיעה את קולי, אותנטית, כנה, זורקת קוביות במשחק של החיים ללא תלות בתוצאות, מעיזה, מחזיקה לפחד את היד, לא מוותרת לעצמי.

6. אני מתחבקת מלא, פשוט כי זה ממלא אותי.

7. אני מאמנת את הגוף שלי, מושכת אותו לקצה, ומאמנת את הנפש שלי, עושה מדיטציות, מקשיבה לפודקאסטים, מתרגלת אפונופונו.

8. שואלת שאלות בלי לצפות לתשובות, הן כבר ימצאו את דרכן אלי.

9. אני מזמנת לעצמי ניסים, עושה קסמים, מרשה ליקום לתמוך בי, להיות שותף בדרך שלי.

10. אני קשובה ל"מורה" הכסף: עושה ש. ב, לוקחת סיכונים, לוקחת אחריות.

11. אני נותנת לאחר, כמה שיותר, מחלקת מתנות ללא הרף.

12. אני רואה בכל אדם את נקודות האור שלו, גם אם באותו רגע הוא ממש מעצבן אותי.

13. אני מתלבשת בצבעוניות רבה, יותר שמלות, יותר תעוזה. עושה סטיילינג לנשים, מאפשרת להן לראות את עצמן בטוב וכך עושה תיקון לעצמי.

14. אני מתלהבת, צוחקת, מתחברת לילדה שבי, הולכת לחדרי בריחה, ללונה פארק, לעולם הבא לי.

15. אני טובה אלי: מפרגנת לעצמי במילים מרימות, קשובה ללחשי גופי, מקפידה לנשום עמוק יותר, מתבוננת בסימנים, מתהלכת עם כוונה.

16. אני מפסיקה עם הפנקסנות הרוטנת, המחשבנת, המתחשבנת,המחושבת.

פחות מתעסקת בכמה אני חשובה לעולם ויותר בחשיבות שלי לעצמי.

אז, מאחלת לכולנו שנצא לטבע המרהיב הזה.

נתחבר לעוצמות הטבעיות שבו ונמצא אותן בתוכנו.

תחושת המסוגלות הזו היא מסממת, חודרת לכל תא בגוף.

ויש לי תחושה שהרגליים שלי יקחו אותי לכל מקום גם כשהראש לא מאמין שנצליח.

שירה