געגוע.

קם בי געגוע לילדה שבי, לילדות בירושלים.

דירה קטנה בלב שכונה גדולה.

שטיח ירוק במרכז הסלון, מרפסת מוארת שטופה בירוק צומח וכלבה לבנה שמאירה

את חדרי ליבי.

בחדרי הקטן שחלקתי עם אחותי הגדולה, עומדת מיטת קומותיים ומעט משחקים, שאת יתרתם שמרנו לחברים בחצר.

5 אבנים, 3 מקלות, מחבואים, גומי, תופסת ושמש אחת שמלטפת ברכות את גופי.

וכשקול חזק מתפשט בשכונה כולנו ידענו שהאוטו גלידה עומד להביא עימו אושר גדול.

לגעגוע יש ריח מזוקק של פשטות, בדברים הקטנים.

בריקוד עם מגפיים בשלוליות הגשם,

בניית בובות השלג במרבדים הלבנים, הצחורים.

לשמלות הצבעוניות שאהבתי ללבוש מעלי,

לתחפושות הססגוניות בכל פורים, שמח.

לצחוק המתגלגל בלי סיבה,

לחיוך שובב שתפסה עדשת המצלמה,

ללב "חדש מהניילון", החף מצלקות ופצעים.

אך לפתע בתוך הגעגוע נצבע הזיכרון בצבע קצת אחר.

גדלתי והפכתי להיות עלמה זעופה, כזו שכועסת על העולם,

נוטרת בו טינה, מפנקסת הכל בתוך מחברת שחורה,

שומרת אותה עמוק בתוך חלל הבטן.

ואני מבינה היום שאבדה בי קצת השמחה שהייתה,

דבקה בי הפסימיות, האיפוק, הביקורת (זו שלא בונה).

לאן נעלם הצחוק המתגלגל? התפוגג לו במדרון אפל, נזרק אל מרתפי הלב, מחכה שאפתח לו צוהר של אור, כדי להתגלגל החוצה בחזרה.

עוברות להן השנים, והילדה הקטנה היא כבר ילדה גדולה,

מידי פעם אני שואלת לשלומה.

לפעמים בא לי להציע לה חיבוק, אולי תה חם ומנחם, שמיכה נעימה להתעטף בה.

רוצה לחזק בה את החוזקות,

לנער ממנה את מה שכבר מיותר, מיותם ותם תפקידו.

לאחרונה, משתדלת לתת לה יותר מקום בחלל, והקול שלה מביא איתו כמיהה להקשבה פנימית, להצפת כאב, לחיטוי וניקוי הפצעים, לחמלה ומחילה, לחיוך וצחוק מתגלגל, לריפוי ואהבה.

שירה