לידה מחדש.

שמתי שלאחרונה המחשבות שלי נהיו עגולות יותר. תוך כדי מחשבה זו, ראיתי במוחי ריבוע. כשהתחלתי למתוח ולעגל את קצוותיו הוא הפך להיות לב. כך אני מרגישה עם עצמי.

אני מתאמנת באהבה וקבלה עצמית, לומדת להכיל ברכות את כל המורכבות המרובעת, מקובעת שלי, נותנת יד לילדה הסובייטית ששוכנת בתוכי וכמהה למסגרת. ותוך כדי אני מנסה תנועת הלב החדשה שלי אני נותנת יד לילדה שבי המבקשת לצייר גם צורות אחרות.

זה בא לידי ביטוי בשייח שלי, בנסיון לחשוב מחוץ לקופסא, להתגמש,לזרום עם הזרם וגם כנגדו, להיות בתנועה. מאפשרת, מקדמת.

בתוך המסגרת שלי יש סיפורי תקיעות. אלו הם אותם סיפורים שאני מספרת שוב ושוב. אלו שאספתי בשנים לתוך קלסר מתויג של דפוסים ופרשנויות.

הם נצמדים לעורי כמו זיעה קרה. הם כבר הפכו להיות מעין פריט לבוש – כמו מעיל שאני עוטפת מעלי גם כשכבר הגיע הקיץ וגם כשהבד שלו שחוק, מחוספס ומגרד באי נעימות את א/עורי.

היום, אני מבינה שאחד מסיפורי התקיעות שלי מגיע מסיפור הלידה שלי, אותו גיליתי לפני כ3 שנים.

בתוך מסע משנה חיים בניצוחה של Lia Arad המדהימה חוויתי בתהליך של טלטול הגוף חוויה מטלטלת בה התת מודע מציף זכרונות אצורים ועצורים ומפעים בהם חיים בצורת הווה.

לא היה לי מושג שאגיע ללידה שלי למרות שבאותו השבוע היו אינספור סימנים מטורפים שכיוונו לשם, אך הם חלק מחוכמת הבדיעבד…

בום, אני בלידה שלי,רואה עצמי מגיחה לעולם. מרגישה שיש היסטריה בחדר, אפשר להריח את המתח באוויר – כולי רועדת.

תוך כדי אני רואה שבחוויה הראשונית שלי בעולם הרגשתי פגומה, דחויה, נטושה, לא אהובה. כשהחזירו אותי לזרועות אימי כעבור כמה שעות, הרופא אישר ש"הכל בסדר" .אני תינוקת "נורמלית " – נטולת פגמים ותסמונות.

אבל, בשעות שעברו זה כבר חדר לזיכרון התאי שלי, חדר לדם ,לת. ז שלי. לדנא שלי.

משהו בי תמיד הרגיש חריג, פגום ושאיני מספיק טובה. המרדף אחר השלמות נדבק בכל דפנות עורקיי.

בהמשך חיי הבוגרים ליהקתי את דמויות "הרופא" ומכורח תפקידים, ציפיתי מהם שרק יאשרו לי שאינני שונה מהיתר, שאני בדיוק במידה, אהובה וראויה להצלחה ולקרבתם.

כך אימצתי את דפוס הריצוי ואת הצורך באישורים מסביבתי. לאט לאט ודי מהר ביטלתי, התרחקתי מעצמי – פיטרתי ופטרתי אותי מלהיות שחקנית ראשית בהצגה,זו שמזינה עצמה מבפנים, קשובה, נוכחת והפכתי להיות ניצבת.

לתוך משוואה זו הכנסתי השוואתיות. כזו שאוכלת מבפנים, מכרסמת באכזריות כל חלקה טובה, מחלקת ציונים לעצמי ללא הפוגה ורחמים.

בין שתי אותיות ה-ה' נמצאת המילה שווא ובעלת משמעות עבורי -ההשוואתיות הובילה אותי לתהומות – לשווא.

בהבנה שלי, מתוך צמצום והקטנה עצמית, מתוך קמצנות רגשית נמשכתי אל עולם היד שניה כחובבת אופנה מושבעת מגיל צעיר. היתה זו הדרך המעוותת שלי לשקף לי את מי שאני ומה שמגיע לי. בגד בלוי, ישן, לא חדש אולי אף פגום – בקיצור תפור למידותיי.

היום העולם הזה מסמל עבורי בדיוק את היפוך תחושת הלידה שלי, תחושת השוני שלי היא הפורטה שלי, העוצמה שלי. אני מנסה להפוך את השווא לשווה …

התחלתי למצוא את הייחוד שבי,הצבעוניות, את שירת הבגד עבורי. שם מתחולל הקסם והוא מרגש אותי, מאפשר לי לזרוח ולנצנץ. זהו חדר הבריחה שלי, הלונה פארק, התשחץ, תשוקת ליבי.

היום את השווא בהשוואתיות אני מבקשת להפוך לשווה, ובודקת בתוכי מה השווי שלי, מה הוא הערך שלי כאן? מה אני אוצרת בתוכי?

היום, אני מנסה להניח את משקל הלב שלי במתנות שלי ולא בפגמים שבי.

אני בוחרת לנער מעלי את המעיל הכבד שסחבתי במשך שנים, הוא כבר מקשה עלי מלהתקדם, תוקע בי יתדות שלא משרתים אותי.

מחפשת בי את ההשראה, שואלת שאלות פתוחות, חוקרת מהן המתנות שאוכל לשתף עם העולם.

מהי המשמעות. המהות. המשמהות.

ממש, ממש רוצה לממש את עצמי.

מחפשת בהירות כדי שהערפל שמכסה את עיניי יתן לשמש בתוכי להעיר מאורי – להאיר מעורי.

לכולנו יש סיפורי תקיעות, סיפורי לידה, סיפורי חיים שהם כרטיסי הביקור שלנו שרוקמים רשת מסועפת בשרירי הלב והמיינד שלנו.

אם רק נוכל לפורר, לפרום בסיפוק, כמו שמתירים קשר סבוך בערימה של תכשיטים.

אם רק נוכל לדעת כי כרטיסי הביקור האלו הגיעו לביקור זמני ונשחרר אותם מאיתנו.

ואם מילותיי תרמו, רתמו, נגעו ולו רק באדם אחד, פגשו אותו במצולות נפשו וחיבקוהו – ליבי יתרחב.

שירה