במוחי, אני מרגישה שאני כבר תקופה ארוכה מטפסת על הר תלול.
זו עלייה שיש בה גם צמיחה והתפתחות, עליית מדרגה, קומה , אבל בגדול להיות בעלייה כל הזמן זה די מתיש.
מתוך החיפוש העיקש שלי אחר מה "בא לי" חילקתי חלק מהאנרגיה שלי למשחקי חיקוי.
עסקתי בלחקות אחרים במסלולם, לחבוש כובעים שכלל אינם שלי, ללכת בנתיב שהוא אינו השביל שלי.
אני עייפה, הראש מותש, הברכיים כואבות, השרירים רועדים.
אני מרגישה שהיה זה חיפוש ברקמות מאוד שטוחות ואני רוצה לשנות אסטרטגיה, לחשב מסלול מחדש, להיכנס עמוק יותר.
בימים האחרונים החלטתי לחדול, לשחרר, להרפות.
לעשות ברייק, להיות ב-ריק,לא ממקום של ריקנות אלא מתוך בחירה מודעת שהכלי שלי ריק עכשיו מכיוון שהוא הולך ומצפה להתמלא בכ"כ הרבה טוב.
ובתוך תובנה הפנאי שלי, מה אם" החיים הם כן פיקניק"? אז, אני עוצרת בשולי הדרך, במישור , לוקחת מנוחה מהעלייה.
פורסת שמיכת משבצות אדום לבן, משילה מעליי את נעלי המירוץ ויושבת יחפה על האדמה הרכה, המכילה.
את שעון הסטופר המתקתק בנמרצות אני מדוממת ובמקומו, מניחה לידי מצפן. הוא כבר יראה לי את הדרך.
לצידי סלסלת פיקניק מהודרת. מסקרן אותי לראות איזה מטעמים אני מבשלת לעצמי.
אני נושמת, שוהה, בוהה, תוהה, נוכחת.
מתבוננת אל אופק הלא נודע מבלי לתת לחוסר הוודאות לכווץ אותי.
מתבוננת בתנועת העלים, מקשיבה לשירת הציפורים, מתמסרת לליטופה של הרוח הנושבת בגבי.
אני לוחשת לעצמי ,פשוט להיות. להיות פשוט.
ההתחברות לקולות הטבע עוזרים לי לחדור את שכבת עורי ולהקשיב לקולות הפנימים בתוכי, לאלו שדיברו אלי ממש חלש כי פחדו מראש שאשתיק אותם וגם לאלו שצעקו כ"כ חזק עד כדי כך שכבר לא שמעתי וגרונם מותש.
אני מבחינה שהכתיבה בתקופה האחרונה היא הקשבה מלאה לקול פנימי שבועט בי לצאת החוצה.
הוא מעיר אותי משנתי ומכריח אותי לרוץ למחברת , הוא גורם לי לעצור בשולי הדרך תוך כדי נסיעה.
ההקשבה הזו, החיבור לאינטואיציה, סוג של חיבור לאוזן השלישית 
אני מתרגשת, אני בוחרת בפיקניק הזה לחגוג את הנצחונות הקטנים והגדולים שלי. לחבק עצמי, לדבר אלי במילים יפות, להתבונן על הדרך הארוכה שעשיתי ועל זו שעוד מצפה לי.
היום אני מבינה שזו הדרך שהיא ייחודית לי וזהו השביל שאף אדם לא צעד בו לפני.
תודה לבן זוגי, מורה הדרך שלי
ותודה לילדים שלי שמניעים בתוכי את הרצון להיות אדם טוב יותר.
שירה
