אני חושבת שבערך מהרגע שהתחלתי ליצור בינקותי כמה משפטים שלמים העסיקה אותי השאלה הזו.
אני חושבת שבעצם כשההורים שלנו שאלו אותנו את השאלה הזו באופן לא מודע או מודע לגמרי, הם התחילו לפתח אצלנו את שריר האמביציה, את עולם הדמיון והחלומות ואת הרצון להגשמה עצמית.
היום בדיעבד אני יודעת להגיד שזה יצר אצלי תסכול גדול,כי לא ממש ידעתי מה אני רוצה ומהם החלומות שלי.
בגיל 4 התחלתי לרקוד. זה הדבר הראשון והנחרץ שרציתי. ובאמת עשיתי זאת 14 שנה בחריצות ובהתמדה.
כשהפסקתי לרקוד היתה בתוכי הקלה עצומה. ניסיתי למצוא את כל הסיבות כדי להפסיק לרקוד. לא יכולתי לשאת את גודל התחרות, הפרפקציוניזם, ההתעסקות הבלתי פוסקת בחיצוניות ובלהיות במקום הראשון ובשורה הראשונה, במרכז הבמה.
אבל לאחר ההקלה הרגשתי שכשהפסקתי לרקוד משהו בתשוקה הפנימית שלי פסק עימה .
המצפן הפנימי שלי הלך לאיבוד.
הרגשתי כאילו עמוד השדרה שלי שינה צורה. עמוד השדרה הרגשי, הנפשי שלי.
משהו ביציבה האסרטיבית שלי שינה את צורתו וכבר לא היתה בי נחרצות, התמדה או אמביציה.
זה כאילו שכל השנים הייתי עם משקפיים ופתאום הסרתי אותן לצמיתות והתחלתי לראות מטושטש. הייתי חסרת פוקוס, מיקוד (את הדיוק החזרתי לעצמי בהמשך דרך הקונדיטוריה).
כך התהלכתי לי במשך שנים. הרגשתי שקופה, חסרת כל מעוף.
כשכולם מסביבי בחרו מה הם רוצים ללמוד, כדי שאח"כ כשיהיו גדולים יוכלו להיות את שלמדו, אני כמו סימנתי בעיניים עצומות עם נעץ על מפה. ומה שייצא? לא ממש הייתי מרוצה…
והיום אני כבר גדולה. אני גדולה כי עברו איזה 20 שנה ואני גם גדולה כי אספתי לי בדרך כלים, ידע, נסיון ומודעות.
אמנם, עדין לא ממש יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה אבל הבנתי שנתתי לשאלה הזו משקל יותר מידי גדול בחיי.
כי בעצם היום אני שירה כזאת ואולי עוד שנה ארצה לשיר שירה אחרת לגמרי.
הקורונה לימדה אותנו שיעור או שניים על חוסר ודאות. לחיות במודעות בחוסר וודאות יכול לפתוח מלא אפשרויות.
וגם מה שווה ההתמדה אם היא רוקדת ללא תשוקה?! .
אז היום אני מחליטה להתיידד עם הפחדים שלי. אחרי כ"כ הרבה שנים שהתמדתי בלתת להם לנהל אותי, אני מחבקת אותם חזק חזק קרוב לליבי ונותנת להם מקום, אך לא נותנת להם להיות במרכז הבמה!
היום הזרקור הוא עלי.
מה אם אגייס את חוליותי ואשנה את צורתי? מה אם אייצב את עמוד השדרה שלי כדי שאוכל לפרוש כנפיים?.
היום אני כבר לא שואלת את עצמי מה אני רוצה להיות שאהיה גדולה.
אני יודעת שאני גם וגם. וזכותי גם לשנות את תשובתי לשאלה זו .
אני כן יודעת להגיד באומץ שבא לי להתעסק בכל מה שקשור ללבוש, לאסתטיקה.
אני טובה בלהלביש את גופי ואת נפשי ואני טובה בלהלביש את בייתי. ובתוך המילה "להלביש" בדיוק באמצע נמצאת המילה לב.
וזו הדרך במסע שעברתי כדי לגלות את חלק מהתשוקות שלי, לנסות לזקק, לנבור עמוק פנימה ולדייק את החלומות שלי, בבית שלי, בלב שלי.
ואת הילדים שלי אני שואלת: מה בא לכם להיות כשתהיו קצת יותר גדולים?!
שירה