הגיגים לשבת

אני רוצה לשקוע בביצה טובענית, בבור חול תובעני המורכב ממיליון טיפות של רחמים עצמיים. אמנם, המים עכורים וקרים ולא מזמינים בכלל, אבל לרגע אחד, אולי שניים, פשוט בא לי

להסכים להיות זה להסכים לתת. ממני. בנדיבות. כמו נשל הנחש, כך, אני מקלפת את עורי, מסכימה להיפרד מחלקיקי האור שנושרים בתהליך הנתינה. להסכים לאבד. לעבד את האבדות שכבר איני

פנינה היא תוצר אקראי של צדפה, רכיכה החייה במעמקי הים. זהו תהליך אקראי כי לרוב הצדפה סגורה כמעט הרמטית מחדירת גופים זרים. עם זאת לעיתים נפתחת הצדפה כדי לצרוך

כשהתחלתי לרקוד לא ידעתי מה יהיו ההשלכות שילוו אותי עד היום.זה לא היה עוד חוג בלט חד שבועי. זה היה חלק ממסע חיי. חלמתי ריקוד. נשמתי ריקוד. לא ידעתי

לא בניתי סוכה ואפילו עוד לא יצא לי להתארח בכזו. אני מרגישה קצת תחושת החמצה. תחושה מוזרה כזו שלא חגגתי את החג הזה עד הסוף. שואלת את עצמי איפה

איך בעצם מודדים הצלחה? ומי מודד אותה ? על פי מה? וביחס ל? והאם הצלחה נמדדת במבחן תוצאותיה או בדרך שלה? אני מודדת הצלחות כל היום! אני שוטרת המכוונת