כל אדם נולד עם שם שנבחר לו.
כל אדם נולד עם קול שיש לו תדר משלו.
אני נולדתי בפסח, בשירת הים.
שירה זו נאמרה לאחר שים סוף נבקע לשניים ובני ישראל עברו בו.
אמא שלי שמעה שזהו יום שירת הים, התאהבה ועל כן החליטה בקול נחרץ שיקראו לי שירה.
שירה, היא הדרך שלנו להביא את הקול שלנו לעולם. והקול, יש בו תדר כ"כ עוצמתי, ייחודי לכל אדם.
קריעת ים סוף – קריאה א(ימ)ן -סופ-ית בתוכי.
וכך אני נבקעת לשניים, האחת שיש בה שירה פנימית גדולה, מול זו שעומדת, לעיתים נאלמת, וגם נעלמת, בעולם בחוץ.
תמיד הרגשתי בי את חוסר ההלימה, את הפער, התהום, דיס התאום בין מה שהקול קורא מבפנים לבין מה שנקרה, נקרא בחוץ.
אני זוכרת, כנערה מאוד אהבתי את שמי.
הייתה בו עוצמה, מין ניגון מלטף כזה , ועם זאת הייתה בי סלידה גדולה כי הייתי צריכה כל יום מחדש לתקן ולאמר שאני שירה במלרע. (אבל הי, אני לגמרי בטוב. לא ברע.)
ולפעמים זה היה תיקון בנחמדות. ולפעמים יש לומר, קצת פחות
וכבר אז, זוכרת ששאלתי את עצמי למה נקראתי כך. אם כל הזמן אני צריכה לתקן את שמי. מה בי זקוק לתיקון כל הזמן? מה אני צריכה לתקן בי?
עוד זוכרת עצמי כנערה תמירה, עדינה, שברירית.
סימן ההיכר שלי היה שיערי הארוך, הגולש, כזנב סוס. מבריק ומרשים.
הייתי תלמידה טובה, רקדנית מחוננת, אדם אהוב, מקובלת, מחוזרת. מוקפת חברים.
אך אני פחדתי מהצל של עצמי. פחדתי להשמיע את קולי.
כל פעם שהייתי צריכה לדבר בקבוצה, ליבי פעם בחוזקה, יצא מגבולותיו. הרעיד את כל כולי, קולי .
פחדתי, שלא אגיד משהו לא נכון. שלא אומר שטות, שאראה טיפשה. שלא יצחקו עלי. קולי נחלש.
אני חושבת ששנים השמעתי את קולי דרך הריקוד. הרגליים היו לי לקול. וזו היתה הדרך שלי להביע את עצמי. להתנועע בעולם.
והפער, חוסר ההלימה? יצר מעין ערסל עמוק בתוכי. ערימה של קולות שלא נשמעו. שלא נאמרו. שהשלכתי אליו.
למדתי להשתיק בי את עצמי.
מרגישה כאילו קיימת בי עוברית תמידית שבועטת עם רגליה בבטני הרגישה, מבקשת לצאת החוצה, לצעוק את החלומות, החשקים, הרצונות. לשיר בקול תרועה.
והקול הזה בעיניי הוא הכול. הוא מדבר על להביא את עצמי הכי אותנטית, מחוברת, בהקשבה למה שאני מבקשת, לילדה הקטנה שבי שמזמזמת.
לחזור ולהתחבר לשמחה רדיקלית. ילדית. להיות מה שבא לי בכל רגע, בכאן ועכשיו.
להוציא החוצה את כל האורות, המתנות, הכמיהות.
לרקוד ברחוב סתם כי מתנגן לי שיר מקפיץ בראש.
להראות אהבה מלאה בכנות, ברכות, כשהלב מבקש, ולפעמים הגוף לא מצליח להגשים זאת.
לפעמים באוטו כשאני לבד אני מרשה לעצמי לשיר בקול גדול, להתנפץ החוצה, לצעוק, לדמיין שאני זמרת גדולה, על במה עם מליוני צופים שבוהים בי.
אז החלטתי להוציא את המגאפון מהבוידעם, לנער מעליו את האבק ולהשמיע את קולי. שכל העולם ישמע את השירה שלי.
אני עוד מתרגלת את ההחזקה שלו בשתי ידיי הרועדות .
כרגע זה מרגיש לי עוד כבד. כמעט ונופל.
מחזקת את מיתרי קולי ומתכוננת.
מתכווצת. מתרגשת.
ים אינסופי של תווים מתמלאים בתוכי.
שירה
