ילד פנינה.

פנינה היא תוצר אקראי של צדפה, רכיכה החייה במעמקי הים.

זהו תהליך אקראי כי לרוב הצדפה סגורה כמעט הרמטית מחדירת גופים זרים. עם זאת לעיתים נפתחת הצדפה כדי לצרוך מזון. וברגעים אלו מצליח לחדור לתוכה גרגיר חול או גוף זר אחר. בעקבות ההתגנבות הזו נפלט חומר שמתחיל לבנות שכבות על ה"טפיל" וכך נוצרת לה פנינה מרהיבה.

מדהים לחשוב שהפנינה נוצרת בתהליך אורגני ואינה זקוקה לעיבוד או ליטוש. זהו מוצר מוגמר מן הטבע השלם בשלמותו. עגול, יציב ונדיר.

פתאום עלתה בי ההבנה שהתהליך הזה מזכיר לי תהליכים שאני חווה עם הבן האמצעי.

ילד הסנדויץ המיוחד שלי, המתבגר העוקצני שלי, הממרח המתוק שלי. הוא זה שמהווה רפלקציה חסרת עוררין לילדה שבי כשהייתי בדיוק בגילו ואף יש השירה שעודני היום.

הוא מלמד אותי את השיעורים הכי קשים ללעיסה, הכי מורכבים ללמידה. כמעט ואין הוראות הפעלה, אין הרבה רמזים או קודים לפיצוח. מעטים הם רגעי פידבק של אהבה. הוא משקף בי כאב, מציב אתגרים ברמה של מתקדמים. הוא לא חס עלי והוא הכי מופלא שיש.

הוא שוכן לו עמוק במצולות הים. מרגיש לי שחשוך שם. השמש מצליחה להכניס את קרניה במאמץ מסועף.

מפלצות הקרקעית נוטות לבוא לבקר לעיתים קרובות. לעומת זאת, יד אדם מתקשה להשיגו.

הוא צדפה סגורה, נוקשה. מידי יום הוא נפתח עם שריון מחוסן וחרב קוצנית ביד, עבור קבלת מזון ולאחר שזה נעשה, הוא חוזר מהר להיאטם ולהתכסות תחת שמיכת גרגירי החול.

ואני, מרגישה כמו גרגר חול המנסה לחדור את קליפתו. מבקשת להיכנס ,לעיתים מתגנבת בלי רשות ולרוב מרגישה כמו גוף זר שחדר למרחב המבודד, המבוצר שלו.

יש צינה עוינת באזורו. יש סלקציה נוקשה אל ליבו.

ואני חושבת על התהליך הפלאי הזה שבו נוצרת פנינה דווקא מתוך אי הזמנה, אי הסכמה.

הטבע מצליח למנף כניסת גוף זר לכדי יצירת חומר נדיר ומופלא.

וטבע האדם כך גם הוא ,לרוב מבקש ליצור טוב. לנסות ליצור טוב גם מתוך הקושי.

זה גורם לי לחשוב על מערכת היחסים שלי מולו ובאופן כללי. איך אני יכולה למנף סיטואציות לא "מזמינות"? איך אני יוצרת תהליך איטי, איתי ,שכבה אחר שכבה ועוזרת לו להיבנות מתוך הקושי ובתוך וייב המגננה שלו. איך דווקא מתוך החשיכה, בתהליך זיסיפי, ארוך ולעיתים מייסר אני עוזרת לו לזהור, להילטש, למצוא את הייחוד שלו, להבין איזה תכשיט נדיר הוא.

איך אוכל לגרום לו לדעת שגם אם מרגיש לו כרגע שאני "גוף זר" ,אני עדיין תומכת בו ובתהליכים בגדילתו שעוזרים לו להיבנות ולהתעצם לכדי מקשה אחת של זהב.

איך אני כבת אדם מזכירה לעצמי כל יום מחדש שגם כאשר חודרים לחיי "גרגרי חול" שמכניסים אותי למצוקה, למתקפה, עלי להפנים שהם חלק מתהליך הליטוש שלי.

להתמסר לטבע החכם שמביא אלי את החומרים המדוייקים שאני מבקשת להביא אלי.

איך אני כאמא מזכירה לעצמי שגם אם כרגע אני מרגישה כגוף זר, לא לוותר, להמשיך לחלחל פנימה ולדעת שאני עוזרת לילד שלי להפוך יום אחד לפנינה נדירה.

שבת שלhome פנימי.

שירה