החיים הם פרספקטיבה של תאורה.
הפרשנות, נקודת מבטנו, הם שיבחרו כמה אור יכנס לתמונה שלנו.
כבר כמה שבועות שהדף (יותר נכון הפיד) שלי ריק.
וזה מרגיש לי מוזר לא לכתוב עצמי החוצה מתוך הניגוד הפנימי, שיש לי כ"כ הרבה מה לומר.
זה פגש בי את הצורך שלי לרצות, כשבאו ואמרו לי שכבר הרבה זמן לא כתבתי, ופגש בי את הצורך שלי, לצאת לאור, להנכיח את עצמי באופן רציף.
והראש, הוא הרי סופרמרקט רב קומות בו המחשבות שלי קונות בעלות בחדרי מוחי.
דמיינתי, איך המחשבות זולגות מראשי אל עבר כתפיי, ומתגלשות בזרועי כמו מגלשת ענק אל עבר כף ידי.
ושם, הן פשוט ישטפו החוצה, אל הדף הריק שלי.
אז למה זה מרגיש לי שהמוח שלי הוא חלל גדול וחשוך המסרב להתרוקן?!
ופתאום התבהרה בי מחשבה.
שם, בחדר החושך של הצלמים, נוצרת לה לאט לאט תמונה. רגע מתועד של סיפור.
איזה מטורף זה, שבתוך חשיכה מוחלטת, נוצר כזה קסם.
אז אולי יש רגעים של חושך בהם חשוב לשהות כדי ליצור אור?
ואולי חשוב לבהות באפלה, כדי לראות בה בהירות?
עבורי חושך, זה תחושת בדידות. הפחד שאשאר לבד.
זו גם תחושה של אכזבה עצמית ושיפוטיות. של צינה פנימית, תחושת כישלון ותסכול.
ולפעמים החושך נמצא רק בראש שלי, כשדווקא העולם בחוץ רואה אותי כ"כ מוארת, וזה מבלבל ממש.
אבל חושך הוא גם הבית של הירח הזורח והכוכבים המנצנצים.
הוא נותן תחושה של עומק, בו רעשי הרקע משתקטים והחושים מתחדדים.
עבורי זה זמן להתכנסות, התחבאות, אבל בטבע דווקא, החושך זהו זמן שוקק חיים, בו החיות יוצאות " לאור".
אני מכירה את עצמי, בימים האלו של לפני היומולדת. מתגנבת בי תחושת מלנכוליות, ציפייה משכרת להיות עטופה באהבה וזמן להתבוננות גבוהה ומתעמקת, על מה היה ומה יהיה…
אז חושך הוא עניין של התבוננות, וכמה חלקיקים של אור אנחנו בוחרים לראות בתוכו.
הוא יכול להיות מאוד מואר ומעיר ואצל כל אדם, יש זמן אחר של חשיפה בחושך כדי להאיר ולחשוף את הסיפור שלו.
שירה
